ישבתי על מציצנות - סיפור קצר 

חייב לצלצל להגיד לה תודה!

לגליה. דווקא טיפוס בסדר. בהתחלה הלכתי בלי טיפת חשק. מן תנאי כזה.. אתה רוצה להשתחרר לפני הזמן? רוצה שינכו לך שליש? לך לשיחות עם הפסיכולוגית, תשתתף בטיפול קבוצתי..

איך שראיתי אותה בפעם הראשונה, עומדת מחוץ לחדר, הסתובבתי. אמרתי לעצמי - מזאתי לא יצא שום דבר טוב. בזבוז זמן. מעדיף לחזור לתא ולישון. אני מכור לחלומות שלי. אז אבלה פה עוד שנה וחצי. בלאו הכי אין לי ממש לאן לחזור.

אני יושב על מציצנות. כן, כן. יש דבר כזה. אולי אפילו קראתם עלי בעיתון. אולי אפילו, אם אתם גרים באיזור רחובות, אוכל לזהות אתכם ואתם, לכם לא יהיה מושג מי אני.

התחושה הזו, שמישהו מסתכל עליך, למרות שאתה לא שומע כלום ולא מרגיש כלום יכולה ממש לשגע אנשים - אותי תפסו ממש במקרה. אבל לראות אנשים מנסים לגלות מי זה שככה חודר לפרטיות שלהם, ולא למצוא - יש כאלה שהפכו ממש לפרנואידים. התבעסתי מזה. לא רציתי שיסתגרו - זה גם עיכב לי את המחקר שכבר התחלתי.

בהסוואה אני מצויין - זה עוד אמרו עלי בגדוד. הנה משהו שנשאר לי בזיכרון משום מה..

אני לא מתלונן על כלום. אני יודע שיש אנשים שהחיים שלהם דפוקים לגמרי, והם, אם היו פוגשים את גליה, היו אולי משתקמים. כמוני.

אני יודע רק מה שסיפרו לי. בגיל 24 יצאתי למילואים, אני חובש בגדוד. השתתפנו באיזה קרב מזויין. הצלחתי ליפול ממש לא טוב והראש שלי חטף מכה שהפכה לי את החיים. כנראה גם נכנסתי להלם. לא תפקדתי. פינו אותי עם כותרת של "הלם קרב". אני לא זוכר כלום. מבחינתי, אני בן 8 . כנראה שיש לי משפחה טובה. באים לבקר, מדברים, מראים תמונות. אני רואה כמה עצב יש להם בעיניים - אבל אני לא מכיר / מזהה אף אחד. לא עוזר לי לראות את התמונות והאלבומים שהם דואגים להראות לי ולספר לי את הסיפורים שמאחורי התמונות. לא מתחבר. מה להגיד שאני זוכר, כשאני לא? אז אני מבקר אותם פעם בחודש. מאז ששחררו אותי מלוינשטיין, אני מנסה עם הכסף שאני מקבל ממשרד הביטחון לגלות מי אני, מי הייתי.

אני יודע מה זה מין וסקס רק משיחות בלוינשטיין ועוד יותר עם גליה. יחד עם ההלם קרב, הרווחתי גם אימפוטנטיות.. לא מצליח להיזכר בתחושות. יודע מה זה אורגזמה רק מהמילון. אפילו סרטים כחולים לא מעוררים אצלי מה שהם מעוררים בכם.. דפוק. אבל חי ומשוקם - אני אומר לכם מהלב!

החיפוש אחרי מי הייתי באמת, הוא שהוביל אותי למציצנות. בשבילי, זו אורגזמה. למי דמיתי? כמו מי התנהגתי? מה אהבתי ללבוש? לאכול? איך קיבינימט נזכרים? איך בוחרים מי ואיך להיות??? מי אני???????

אז עכשיו אני באמת קצת סוער. בדרך כלל אני מדמיין לי צבעים פסטליים ואני נרגע. בזכות גליה. למדתי ממנה המון. חייב לצלצל להגיד תודה. הבטחתי לה. אני כזה שמוק! עברו יותר משנתיים!

בכל מקרה, התפתחה אצלי מן אובססיה כזו. חייב להתחבר למי שהייתי. גיליתי את הדחף הזה בנסיעה הראשונה ברכבת. בלעתי את האנשים. את כולם! הצלחתי להקשיב לאיזה חמש שיחות בבת אחת, חזרתי על הטונציות, המניירות, תנועות הגוף. הרגשתי שאני מתמלא. התחלתי לקטלג טיפוסים. נסעתי המון ברכבת, באוטובוסים, עמדתי בתורים לקולנוע. התחלתי לבקר בחנויות בילוש. יש להם כל מני מכשירי הקלטה ומצלמות. לא האמנתי! ממש ג'יימס בונד. הצטיידתי בסטופר, במכשיר הקלטה בגודל טמפון ומצלמה באותו הגודל. הכל מונח בכיס. תמים לגמרי. 

אבל אחרי חצי שנה כזו, של להסתובב ברחבי הארץ, ואני מתכוון לרחבי הארץ! הגעתי למקומות שאפילו לא כתובים במפה! כל מני מושבים, קיבוצים, התיישבויות, התנחלויות, רחובות זנוחים בערים גדולות, שנראים כמו דבלול שאינו שייך לשום מקום - איפה לא!

ואחרי ההסתובבויות האלה, כשרואים אותי, ואני גלויי וכולם יודעים שרואים אותם.. נפל לי אסימון. צריך לראות מתחת למסכה. צריך לראות מי הם באמת. ההצגות האלה של הבחוץ, הן הצגות. אני רוצה לראות את מי שבפנים- אולי ככה אתקרב למי שהייתי.

וככה התחלתי. בהתחלה מעקבים מרחוק. מתי נדלקים עמודי תאורה, מתי נכבים. כמה קומות בבניין, כמה דירות בכל קומה. איפה אפשר להכנס ולעלות בחופשיות לגג? מאיזה גג של מבנה ציבורי אפשר לראות איזו מרפסת / מקלחת.

חדרי האמבטיה הכי עניינו אותי. האינטימיות הכי גדולה התגלתה לי שם.

את הקימה מהמיטה בבוקר לא ראיתי. אבל יכולתי לנחש איך היה הלילה לפי שטיפת הפנים וההתבוננות במראה. מי לוקח לו את הזמן, מי מתאפרת, מי בקושי מציץ על הבבואה שלו. אפילו צחצוח השיניים לימד אותי על סבלנות, התמדה, על אלה עם החוט, על הילדים עם המברשת החשמלית. אפילו ראיתי כאלה שמצחצחים את הלשון.

מי עושה פרצופים, מי מתקרב ולוחץ שחור עקשן החוצה.., מי מגרגר. יש טלסקופים, דקים כמו אנטנה. יבורך המין האנושי על המצאותיו! אתה מרגיש כאילו אתה יכול להושיט יד ולנקות את הקשקשים מהכתפיים, לתלוש שיערה לבנה לא מחמיאה, להצביע על חתיכת הפטרוזיליה בין השיניים.. ברגעים האלה, התגלתה לי אנושיות אחרת.  אבל, במקום להתקרב אל עצמי, הבנתי שאני רק הולך ומתרחק. פתאום כל מי שראיתי החל נוגע בי. כאילו הייתי אני עצמי קולאז' של כל  האנשים שהצצתי ועקבתי אחריהם. התבלבלתי לחלוטין!

היה לי סדר יום קבוע, כולל שבתות. בימים הזוגיים, הייתי מתייצב על גג המתנ"ס לתיצפות בוקר. בשש כבר הייתי שם. בדרך כלל, תיצפות בוקר היה נמשך בממוצע שעתיים וחצי. תצפות ערב לעומתו, היה לפחות ארבע שעות. בכל מקרה, בימים זוגיים בערב, הייתי על גג של בית ששלט "להשכרה" היה תלוי עליו, חבוי תחת אנטנה של Yes, מודע לקרינה שאני חוטף.

בימים אי-זוגיים, הייתי בבנייני משרדים הומים. שם ביליתי את הבוקר ואת הערב בחדרי שרותים. מדביק את ה" לא בשימוש", נכנס פנימה כמו חתול, מארגן את האנטנות וממשיך בחיפושיי אחר עצמי.

יצרתי לי מחקר קטן. ערכתי רשימות מדוייקות של זמני השתנה. אני רציני! אפילו עשיתי תתי קבוצות: ילדים, נשים וגברים. לא שמישהו יעשה עם זה משהו .. אבל, רבותיי! נשים גם משתינות יותר וגם המשך של ההשתנה ארוך יותר. אפילו התחלתי לחשוב שיש קשר בין סוכרת לנשים ספציפיות. כמחווה, הדבקתי על הדלתות מבפנים מאמר על סכרת - אולי מישהו ירוויח מזה משהו..

ככה התנהלתי בשקט עם עצמי, שעוד לא הצלחתי להכיר, כמעט שנתיים.

ערב אחד, כשאני על הגג של הבית להשכרה, מאובזר כהרגלי - כולל ערכת קפה, ניירות, עטים וכנראה עודף שאננות, הפתיעו אותי קולות ממש מאחורי.. מגודל ההפתעה, השתתקתי. כן, כמו אז בקרב הדפוק ההוא. הזמינו ניידת, צילמו, לקחו טביעות אצבעות, טלטלו אותי, מצאו את המחקרים של ההשתנה, את המעקבים על מי מרגיש איך באותו יום או איך ירגיש מחר או איך מרגיש היום אחרי אתמול.. אובססיה לשמה!

למרות שהבינו שיש לי קבלה של הלום קרב דפוק בראש, אמרו שאני סכנה לציבור וקיבלתי 4 בפנים.

ככה פגשתי את גליה.

בפגישה החמישית, היא קיבלה ממני את הקרדיט הראשון ומאז הפכתי לגרופי שלה. חיכיתי לימי שלישי וחמישי כמו ילד שהבטיחו לו לונה פארק!

מסתבר, שהחנות שלי היתה פתוחה.. שלא סגרתי ת'ריצ'רץ', ואני מאלה שהולכים בלי תחתונים, וככה הסתובבתי עד 11:30 - אף חולרה לא אמר מילה! אחר כך הבנתי שאמרו הרבה ועשו צחוק על חשבוני - אבל מילא - אני יודע שיש דפוקים יותר ממני. אבל לחשוב על זה שאתה מסתובב ככה, הביצים והזין שלך חשופים לרווחה, לעיניים של כל החרמנים, לא עושה טוב. מילא, אני אחרי זה. גליה, לעומתם,  אמרה לי שהחנות שלי פתוחה וככה, כמו שסגרתי אותה, פתחתי ת'לב.

גליה היתה צריכה ממש ללמד אותי למה להציץ זה לא בסדר. מה זה "חדירה לפרטיות". דרך זה, ולא בשביל משהו, אני קולט די מהר, עברנו לדבר על דמויות ודימויים. קראתי את כל המיתולוגיה היוונית בזכותה, ועד היום אני שב וקורא את התנ"ך. אוצר. איך לא הכרתי אותו?

דיברנו על נאמנות, על מוסר. על המשפחה שלי שאני לא מרגיש כלפיהם דבר. ככל שאני מכיר אותם, אני נקשר אליהם יותר, אבל לא מצליח להגיע לרמות הרגשיות שלהם. אני הולך רק פעם בחודש כי קשה לי לראות את הכאב הזה בעיניים שלהם. לחשוב שהכאב קשור אלי - ואין לי מושג מה לעשות עם זה..

אני חושב שגליה היא היחידה שהצליחה ממש להבין את הצורך שלי בחיפוש הזהות... למרות שחזרה ואמרה לי שאין טעם. שמה שהיה היה. שאני צריך ללמוד להכיר את מי שאני היום. לעזוב את העבר. הוא לא רלבנטי - אני רוצה לראות מישהו שאומרים לו ש24 שנים זה " לא רלבנטי ".. והוא ממשיך כאילו כלום. תראו לי! אמרתי לה שאני מבין את מה שהיא אומרת, אבל זה מטריף אותי! לא יכול להיות! אולי אצליח להיזכר איכשהו..

"איך אתה חושב להיזכר"? היא שאלה...

זוכרים שאני מכור לחלומות שלי? יש לי מן קטע כזה, שאני מזמין צבע לפני שאני נרדם - ומה שקורה א"כ זה מחול פסיכודלי של הצבע על כל גווניו. הלוואי והייתי יכול לצייר את זה. לא שניסיתי..

בכל מקרה, החלטתי להזמין לפני השינה "דרך להיזכר" במקום צבע..

זו היתה נקודת הציון בקריירה שלי - של מי שאני היום. מי שאני יכול איכשהו לחיות איתו בשלום..

בחלום, ראיתי בעיקר חדרים, בתים, ארונות על תכולתם. לא היו שם אנשים.

החלום הזה חזר על עצמו כמו תקליט שרוט, עד שירד לי האסימון אולטימטיבי!

תיווך!!!!!

מאותו הרגע ועד הפגישה עם גליה, חלף נצח!!! גליה התלהבה. התחלנו לברר מה עושים, ואיך.. אפילו קיבלתי חומר ללימוד בכלא.

ניכו לי את השליש, סיימתי קורס תיווך ושיווק נדל"ן. פתחתי ת'משרד הראשון, איך לא, ברחובות.. יש לי עוד שלושה ברחבי הארץ.

עולם קסום נגלה לי. האנשים פתחו לי את הדלתות שלהם בעצמם, הראו לי, ביקשו שאסתכל, פתחו מגירות, ארונות, הראו לי את מיקומי הכספות.. נתנו לי מפתחות..

בני האדם, כך אני לומד, הם מזן משובח. אנשים טובים, כולם מחפשים לשמוע ממך מילה טובה, כל כך זקוקים לתשומת לב.. אני מרגיש לפעמים שאני ה"גליה" שלהם.

וככה, דרך חללים שונים - החל מחדרון קטן, דרך ממ"ד, סלון, מבואה,  חדרי האמבטיה, שעד היום נשארו חביבים עלי במיוחד, ומטבחים - אני נושם ריחות מוכרים וכאלה שאינם, שוטף את העיניים בצבעי הבגדים, הקירות, בדברי הדואר.

ראיתי בתים שישבו כמו כפפה על הבעלים שלהם, ממש כמו כלבים. ראיתי בתים שחנקו את כל מי שגר בהם. אפילו מצאתי קשר בין גרושים וגרושות למבנה הפנימי של בית ( מאז, אני גם יועץ פנג שוואי ).

 בהתחלה, דמיינתי שאני בעל הבית או אחד הילדים ומנסה את הזהות הזו לכמה ימים. אחר כך הבנתי שאני בעצם ההשתקפות של כולם ושכולם משתקפים בי. שזה בכלל לא נורא להיות קולאז' של כל מי שסביבי. להיפך. אולי זו הסיבה שמחייכים אלי הרבה. איכשהו אני לא מאיים.

את הדחף האובססיבי שלי למציצנות, המרתי לארבעה משרדים גדולים.

 כל חודש אני מוציא משכורות ל27 איש.

אני עדיין עם סטופר בכיס. גם כשאני מראה בתים / דירות וגם כשאני מגיע לבדוק נכס, יש אנשים שנכנסים ל"קטן" - מצחיק אותי השימוש הזה ב"קטן" לפיפי ו"גדול" לקקי. בכל מקרה, כשזה ל"קטן", אני מכניס יד לכיס ולוחץ על הכפתור. מי יודע, אולי פעם עוד אצליח לעשות עם זה משהו.